מלמולי פתיחה

אני לא בדיוק יודעת איך להתחיל, אז אולי אפתח ברעיון מאחורי הבלוג הזה.
כשהתקבלתי ל-UWC וכולם התחילו לפתוח בלוגים בקדחתנות, אני נותרתי מאחור - אף פעם לא מצאתי מחסור במקומות להעביר בהם את המחשבות שלי, ואף פעם לא קרה שלא היה לי איפה לפרסם קטע שכתבתי. לגבי הקבלה לארגון ידעתי שאני אמורה לקבל פיילוט לטור בנוגע לחיים שלי בחו"ל, ולא ידעתי אם יהיה לי מספיק חומר להתפרש על כל כך הרבה פלטפורמות כתיבה.

עכשיו, כשהטיסה לחו"ל נמצאת במרחק של קצת פחות מחודש, אני נמצאת במצב של חוסר ודאות - כל כך הרבה קורה לי בחיים ואני מרגישה צורך להעביר את הדברים הללו לטקסט. אז החלטתי לפתוח את הבלוג הזה, שאמור לשרת אותי במשך השנתיים הקרובות ולהכיל את מעלליי במוסטאר שבבוסניה והרצגובינה.

אולי כדאי לפתוח תחילה בדברים על הארגון. כיוון שהכל מסוכם בצורה מופתית באתר (שכבר קישרתי אליו) אני לא אצטרך לפרט יתר על המידה. מדובר בארגון בינלאומי ששולח תלמידים מכל העולם לקולג'ים (כיתות י"א-י"ב) בכל העולם - ווילס, איטליה, נורווגיה, הולנד, הונג קונג, סינגפור, הודו, סוואזילנד, קנדה, ארצות הברית, ונצואלה, קוסטה ריקה, וגם בוסניה והרצגובינה. בכדי להתקבל, המועמדים עוברים תהליך מיון מפרך, שמתחיל בשליחת מסמכים יבשים, עובר דרך מחנה מיון אינטנסיבי של יומיים רצופים עם אנשים מדהימים שלא פגשת מעולם לפני כן, ומסתיים בריאיונות אישיים מלחיצים. השנה (מחזור 2011-2013) התקבלו מישראל 16 אנשים - 15 בנות ובחור אחד - אחת מהן היא אנוכי.

המחשבה לעבור למדינה אחרת לשנתיים שלמות, לפגוש אנשים חדשים, תרבויות משונות וללמוד בצורה שונה תמיד קסמה לי. בתחילת תהליך המיון לא חשבתי שאעבור אבל החלטתי שאני לא אסלח לעצמי אם אפילו לא אנסה. בסופו של דבר ההחלטה הזאת התבררה כמוצלחת (טוב, מוצלחת בינתיים, עדיין לא הגעתי לבוסניה...). למרות שהחלום שלי היה להתקבל לקולג' בווילס או בנורווגיה, אין ספק ששמחתי מאוד כששמעתי על הקבלה לבוסניה. את סמסטר ב' של שנה שעברה ביליתי באוניברסיטה הפתוחה בלמידה על ג'נוסיידים במאה ה-20, והג'נוסייד (ומלחמת האזרחים, שגם עליה למדנו) בבוסניה ריתקו אותי כל כך. ההזדמנות לחוות על בשרי את הקונפליקט המתמשך, את החורים בבניינים שנוצרו מהיריות במלחמה, ואת השברים של חברה מנופצת קסמו (ועדיין קוסמים) לי מאוד.

למרות זאת, המחשבה לעזוב את ישראל - את המשפחה, את החברים, את החבר; את הקומפורט זון שלי, את המקום שאני מכירה ונושמת כבר 16 שנה, גורמת לי לצמרמורת. אני לא באמת יודעת איך אתמודד, אבל בו זמנית אני יודעת שאתמודד מעולה, למרות שאתגעגע כל כך.


--------

ההכנות כבר בעיצומן, וברביעי-חמישי האחרונים נסענו לסמינר הכנה לקראת הנסיעה שארגנה הוועדה הישראלית. נפגשנו בבוקר על חוף ים בהרצליה בשיא החום של יולי, כל המשלחת הישראלית של הפירסט-יירז (כלומר, השנה שלי - אלה שנוסעים עכשיו), כמה סקנד-יירז (אלה שנוסעים לשנה השניה שלהם בקולג'ים), והבוגרים שארגנו את הסמינר. אישית, הגעתי בחוסר חשק מוחלט - גם מוקדם בבוקר אחרי 0 שינה, גם על הים (אני שונאת ים! שונאת!), גם בחום, וגם כשאני יודעת שהחבר חוזר מטיול ארוך בחו"ל בדיוק באותו היום...

אך במהרה התבדיתי. החבר'ה מהשנה הראשונה, אותם יצא לי להכיר בחטף, התגלו להיות אנשים כל כך מדהימים; הסקנד-יירז היו פשוט אדירים, והבוגרים היו קורעים מצחוק. אפילו סשן ההרצאות הארוך והמייגע לא היה כל כך נורא ורובו היה מעניין בטירוף - עד כדי כך שלא היה לי אכפת שיש לי חול בנעליים ואני לא מצליחה להוציא אותו (כוסאמא של הים).

הסמינר הזה סידר לי את הראש בכל כך הרבה מובנים. החששות שעלו לי במהלך החודש האחרון מהנסיעה קיבלו פתאום שם וצורה גשמית, וחוסר הוודאות שהפך אותם למאיימים במיוחד התרוקן מהם כמעט לגמרי. כמובן שאני עדיין חוששת ומתרגשת, אבל השיחות הארוכות עם הפירסט-יירז גרמו לי לא להרגיש לבד, והשיחות עם הסקנד-יירז והבוגרים הפכו את הכל להיראות כל כך מיוחד ומרגש והזוי - בקטע הטוב של המילה.

עכשיו נותר רק לנצל את הזמן שלי בארץ כמה שאפשר!