מחר אני אורזת את המזוודה שלי.
מחרתיים אני עומדת לקפץ, בשמונה בבוקר, על אוטובוס מאורגן עם עוד 19 סטודנטים מהקולג', מכל מדינות העולם, לעבור דרך המגורים השניים, ולהתחיל בנסיעה המתישה לשדה התעופה בסרייבו. משם אני אמורה לקחת את טיסת הצהריים של אוסטריאן איירליינס לווינה עם אותם הסטודנטים המדוברים, ומשם לחכות ארבע שעות בשדה התעופה בווינה, כמעט למות מהתרגשות, לעלות על הטיסה לתל-אביב, ולנחות במזג האוויר החמים של ישראל, הישר לזרועותיהם של הוריי והחבר.
אז החלטתי שהגיע הזמן לדבר על המקום שהנעים את זמן שהותי כאן - אברשביץ'.
אני מניחה שאתחיל מהסבר יבשושי. הפעם הראשונה שנתקלתי באברשביץ' היה בערב השני שלי כאן, כשחגגנו את ההגעה בטקס שארגנו לנו הסקנד-יירים בחצר של המקום, שעכשיו מלאה בבוץ ושלוליות. המקום נראה לי כל כך... חסר ייחוד. בניין עץ לא גדול שבתוכו פאב אפלולי למראה, ברמן בוסני להפליא עם מבט אכזרי ואוזניים מחודדות, בקבוק קולה מזערי והמחסור בקולה זירו. בחצר נבנה דרגש עץ ששימש כבמה, ומעליו דגלי כל העולם שגרמו לי לתחושה משונה של בחילה, זמן רב כל כך לא נתקלתי בדגלי לאום בלי הרצון (והיכולת) לשרוף אותם, בלי אנשים שיורקים עליהם מסביבי אחרי לילה שטוף זיעה תל-אביבית. השוק של לצאת ממעגל רדיקלי של אנרכיסטים וקומוניסטים, שונאי לאום, מנפצי מגדר, מחסלי אפליה, אל תוך לאומנות מעושה של אנשים שנתלשו מהמדינה שלהם והגיעו לארץ שסרנדת המלחמה עדיין בוערת באוזניה ושיר הערש מזמר קדיש על גופות חיוורות שנגדעו מעץ ההפרדה הלאומית, ואיכשהו, בצורה ביזארית ולא מובנת, מרגישים את הצורך להתעטף בהגדרות וירטואליות של לאום או דת או עדה, הרגישה לי הזויה. החיוב התמידי לשמור על פוליטיקלי קורקטיות שבר את כל ההוויה שלי מרק כמה ימים לפני כן, ועדיין לא ידעתי איך לתת ביס בעוגה הלא-טבעונית-בעליל הזו. לא הייתי בטוחה שאני רוצה.
אנקדוטה: כפי שבטח הבנתם, עכשיו אני באברשביץ'. עשיתי הפסקת שירותים קצרה ובעודי שוטפת ידיים ניגש אליי בוסני שיכור ושאל "קאקו סטה?" (כלומר- מה שלומך). עניתי "דוברו, דוברו" ("טוב, טוב" - הדבר הראשון שלומדים לומר בבוסנית כשמגיעים לכאן), והוספתי "א וי?" (ואתה?). הוא ענה לי, באנגלית, ש"איט וויל בי גוד. אברית'ינג וויל בי גוד".
מאז ביקרתי במקום הזה די הרבה, ולמדתי להתאהב בו עד כלות. בין אם זה בערבי קריוקי כושלים, סתם כשמתחשק לצאת לפאב עם חבר'ה (למרות שבמקרים שכאלה בדרך כלל פונים ל"אולד מן'ס"- היכן שאפשר להשתכר כליל בפחות מ-4 שקלים), או כשצריך אינטרנט שאשכרה עובד (להוריד דיסקוגרפיות תוך 5 דקות? קצב הורדה של 800 קילובייט בשניה? עשו טובה לאינטרנט של אברשביץ', לא אכפת לו בכלל!). הכל פה זול (תה ב-2 שקלים וכו') וכמו ברוב בתי הקפה והפאבים בבוסניה ניתן להביא אוכל מבחוץ - אברשביץ' ממוקם כמטר וחצי לצד פאטאק (patak), פיצריה-סנדוויצ'יה מצויינת שאף מרשים לי לאכול פיצה טבעונית (פיצה עם המון תוספות ובלי גבינה). זה, האינטרנט, המרחק הקצר מבית-הספר והאווירה האינטימית גורמים למקום הזה להיות אידיאלי אחרי יום לימודים ארוך, או לסקייפ אינטנסיבי עם המשפחה, החברים ואפילו הנציגים מהוועדה הישראלית...
המרכז, שבנוי משתי קומות חשוכות, וחדר צדי עצום עם קירות אקוסטיים שמשמש להופעות, הרצאות, דיונים והקרנות סרטים, כבש את לבי. בקומה השנייה, שמזכירה, בצורה מסויימת, עזרת נשים בבית כנסת דמיקולו, הקירות מכוסים בפורטרטים של אושיות תרבות שמאליות כבוקובסקי, וירג'יניה וולף וג' ד' סלינג'ר. שתי ספות גדולות ונוחות וכמה כיסאות מפוזרים, עם שידת ספרים מעניינת המכוסה בסטיקרים של אנטיפה ושאר ירקות, ובסך הכל גורמים לי להרגיש קצת כמו בבית. אפילו השירותים מלאים במדבקות אנטי פאשיסטיות ואנטי נאציות. מקום כלבבי. מאז, המקום נקרא בפי, כשאני מדברת עם חבריי מהארץ, כ"פאב של אנטיפה". התחלתי לבלות פה 90% מהזמן הפנוי שלי, להכין פה שיעורים, להשתטח על ספות הבד בזמן שהלפטופ שלי נטען ומוריד סרטים בשיעורים חופשיים, וסתם לברוח ממזג האוויר הקריר עם כוס תה זולה.
אחרי שיחה עם אחד מהידידים בארץ, הוא שיכנע אותי לשאול את הברמן אם ברצונו לקבל תמונות של הפגנות של אנטיפה מישראל כדי לתלות בשירותים. אל תשאלו איך, אבל שוכנעתי. הלכתי לברמן כדי לשלם, קוטעת אותו באמצע שיחה נמרצת עם בחורה רנדומלית במקומית, ושאלתי את השאלה. הוא אמר שהוא יארגן לי פגישה עם נציג אנטיפה במוסטאר, אני הודיתי לו בנימוס (יודעת שלא יצא מזה מאום) והמשכתי ללכת. לפתע, הבחורה קראה לי.
"אנטיפה?" היא שאלה, "בישראל? בואי, בואי, ספרי לנו קצת".
בסופו של דבר סיימתי את הערב בשיחה של שעה וחצי איתה על המצב בבוסניה והרצגובינה, על המצב בישראל, על ארגון אנטיפה וגם, מי היה מאמין, על אברשביץ'. מסתבר שלא מדובר בפאב או בבית קפה. מדובר במרכז נוער שוקק חיים שמסמל את ההתנגדות להשתלטות הקרואטו-נאצית על העיר (אל תבינו אותי לא נכון, לא כל הקרואטים נאצים וכמובן שיש גם בוסנים פאשיסטים, אבל ספיציפית במוסטאר, אחרי המלחמה, הקרואטים הלאומנים ניסו להשתלט על העיר ולהפוך אותה לקרואטית בלבד - לבנות מרכזי נוער לקרואטים בלבד, מסעדות לקרואטים בלבד וכו'. אי אפשר לומר שהם נכשלו לגמרי; ובצד אחד של העיר אכן מוסלמי-בוסניאקי* שייכנס למתחם דמו בראשו) [*הערה: בוסנים הם כל תושבי בוסניה, בוסניאקים הם המוסלמים-הבוסנים - קבוצה אתנית ולאומית].
בתקופה הקומוניסטית היו מפוזרים ביוגוסלביה מרכזי נוער רבים שכללו פעילויות מגוונות כמו לימודי גיטרה, ריקודים סלוניים, הופעות וסיוע בשיעורים. המקום הזה היה אחד מיני רבים. אחרי שטיטו, המנהיג הקומוניסטי, נפטר, ואט-אט גברה הלאומנות של קבוצות האוכלוסייה של אקס-יוגוסלביה (סרבים, קרואטים, בוסניאקים - וגם סלובנים ושאר מיעוטים אבל הם קצת פחות רלוונטיים לסיפור), מרכזי הנוער הללו נסגרו. כך גם מרכז הנוער הזה.
 |
| הסמל של אברשביץ'. שימו לב לסמל הסקוואטים (האנטנה)! |
בתחילת שנות האלפיים, הקרואטים הפאשיסטים התחילו להתארגן וניסו לפנות את הבוסניאקים, או לפחות להדיר אותם ממקומותיהם שלהם. הם ניסו להקים מרכזי נוער משלהם, רק קרואטים, ולסלק את הבוסניאקים מהאזורים שלהם. בתגובה, התחילה להיווצר קבוצה של אנטיפאשיסטים שרצו לסלק את הגזענות והלאומנות. הם עשו סקוואטינג על המקום הזה שהיה בעברו מרכז נוער קומוניסטי, והפכו אותו למרכז נוער חדשני, היחידי שבאמת פועל, עד היום, בכל אזור יוגוסלביה לשעבר, מאז התקופה הקומוניסטית. בסופו של דבר הם קיבלו את הבעלות על השטח באופן חוקי, ועכשיו הם מריצים את מרכז הנוער הזה בלי הפסקה.
הבחורה קישרה אותי (באמת) עם הנציג של אנטיפה, רובין, ונפגשנו לקפה במרכז הנוער. הוא הביא פאנקיסטית לסבית מאנטיפה, את החברה שלו, פאנקיסט שלא באמת דובר אנגלית וישב איתנו רק כמה דקות, את החברה שלו ואת עצמו. הוא בן 34, שתי הבנות היו באזור שנות העשרים המאוחרות שלהן, והפאנקיסט היה טינאייג'ר, לדעתי כמה שנים מבוגר ממני. אחרי שיחה של שעה לערך, עלינו לתחנת הרדיו שבבעלות אברשביץ' שנמצאת מרחק 5 צעדים ממרכז הנוער (והרגשתי בדאס לגמרי לטפס את המדרגות האלה...). הם עשו מה שפאנקיסטים עושים (מסתבר שפאנקיסטים הם פאנקיסטים בכל מקום), ואז הם שאלו אותי לאיזה מוזיקה אני מקשיבה. דיברנו קצת ואז החלפנו פאנק ישראלי עם פאנק אקס-יוגוסלבי (יש לי על המחשב 3 ג'יגה של פאנק במקומית. like a boss), הביאו לי עלון של אנטיפה מעיר מרכזית סרבית ו-4 סיכות של אנטיפה מוסטאר, אני הבאתי להם עיתון ועלון של מאבק סוציאליסטי, ואז רובין סיפר לי שהוא היה בלהקת פאנק והשמיע לי אותה (מוזמנים לגגל - Unutrašnja Emigracija - הם ממש טובים! אתם גם מוזמנים לרדת למטה, שמתי שיר שלהם ואפילו תירגמתי אותו במיוחד בשבילכם).
בקיצור, מאז בכל פעם שאני באה לפה אני מקבלת חיוכים מכאן ועד להודעה חדשה מהברמנים (אחת הברמניות היא בעצם הפאנקיסטית הלסבית!) וממש מצחיק לי. היה לנו פסטיבל חורף של אמנות (Winter Arts Festival) שארגן הקולג', ובסופו הופעת אנרכו-פאנק של להקה מקומית בשם סאטאראש - Sataraš (גם ממש טובה) - ורובין פשוט נתן לי מצלמה (סוני אלפה. שיאללה) ואמר - קחי צלמי. היה מלהיב ממש!
זה בשבילכם, מי שאוסר
בשביל כל מבקר (יענו קריטיק)
עצמאות ומחלוקת
אתם מכריחים את כולם
להזנות את עצמם בזול
והפחתה תרבותית
אתם הופכים אותנו
לביורוקרטים, לאידיוטים
דבילים צרכנים
בשר תותחים
מנסים ליצור פמליה שהורגת את אחיה
צבא עופרת
טובח ללא רחמים
אף אחד לא יכול לעשות משהו עד שיש בו רצון לעשות את זה
אז אתה לא תצליח לעשות את זה גם כן!
(בתירגום חופשי)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה