שאר טיול הביירם (חג הקורבן) בבודפשט. פרק ראשון כאן
אז הגענו, הפעם, לרכבת בזמן הנכון. הנסיעה הייתה כפי שאתם יכולים לצפות מנסיעה של 12 שעות שעוברת דרך 3 מדינות ו-4 אזורים מדיניים (כשכוללים את רפובליקה סרפסקה, האזור הסרבי בבוסניה שיש לו מעין אוטונומיה) - קשה-קשה. ארוכה, מייגעת, משעממת, לא נוחה. לא יכולנו לישון כי שינה משמעה גניבה כמעט בטוחה של תיקים ומזוודות (שמענו סיפורי זוועות), וגילינו למזלנו שמכל התאמת הצידה לדרך שהכנו מבעוד מועד בסרייבו המצרכים הנדרשים ביותר היו הקפה שתהל קנתה ומשקאות האנרגיה שאני רכשתי. בכל מקרה, אחרי בדיקות דרכונים מכאן ועד להודעה חדשה (התחלנו את המסע בפדרציה של בוסניה והרצגובינה, עברנו דרך רפובליקה סרפסקה - שם נאלצנו להירשם על כניסה אבל לא באמת להראות דרכונים, אחר כך נכנסנו לקרואטיה ומשם להונגריה) וכירטוסים אינספור על כרטיסי הרכבת שלנו, הגענו, בשעת ערב מאוחרת, לתחנת הרכבת בבודפשט, אומרות שלום לכל ה"חוואלות" ומגיעות לארץ ה"קסנם" (תודה!). לפני הכל נאלצנו למצוא כספומט כדי שנוציא קצת כסף מקומי (פורינט הונגרי. רק כדי שתבינו את הבלבול - יורו אחד הוא 300 פורינט, כלומר בערך 60 שקל. אנחנו שהתרגלנו להשתמש בלא יותר מ-10 מרקים בוסנים ביום, התחלנו לדבר במושגים של עשרות אלפים...), אבל עדיין נמצאנו בשוק התרבותי שמפריד בין בוסניה והרצגובינה שאנחנו מכירות להונגריה, ועוד לעיר הבירה של הונגריה, לא לאיזה כפר נידח שיזכיר לנו את מוסטאר.
הגנו על התיקים שלנו מפני גניבה והלכנו לשאול אנשים רנדומליים ברחוב. ראשית, הם דיברו אנגלית, מה שהפך את כל העסק לקל הרבה יותר - ואז אחד מהם הסביר לנו איך להגיע לכספומט פתוח. כשהגענו לא הצלחנו לפתוח את הדלת כי היה צורך בכרטיס אשראי (מה שלא הבנו), ואז קלטנו את הבחור ששאלנו קודם מגיע אלינו בריצה (יש לציין כי הכספומט היה במרחק של כשלושה בלוקים מהמקום בו שאלנו אותו), פותח לנו את הדלת ומחזיק אותה עד שראה שנכנסנו. אחרי שהשגנו לעצמנו מספר עצום של פורינטים (40 אלף! הרגשנו כל כך עשירות למרות שזה אפילו לא 150 יורו) עצרנו מישהו ברחוב כדי לשאול אותו איפה יש תחנת מוניות, אחרי שהזהירו אותנו לא לקחת מונית אלמונית בבודפשט. הוא אמר שהוא יתקשר בשבילנו למונית ואז חיכה איתנו עד שהיא הגיעה! נדהמות מהנחמדות ההזויה של ההונגרים הנשמות, ומהעובדה שהם כל כך, אבל כל כך חתיכים, ושהשפה שלהם מושלמת, נכנסנו אל המונית והבנו לאט לאט שאנחנו באחת הערים היפות ביקום. הגשרים נצנצו בזהב, המים זהרו אלינו כאילו נחתו בהם חייזרים, ואנחנו הגענו למוטל המקסים שלנו. בקבלה חיכו לנו עובדים צעירים וחמודים ממש - הונגרי, בריטי וסרבי (!!!) אותו הקסמנו עם הידע הנרחב שלנו בבוסנו-סרבו-קרואטו-מונטנגרית (או איך שלא תרצו לקרוא לה). הם אהבו אותנו כל כך עד שוויתרו לנו על התשלום של הלילה שפספסנו, וכך נכנסנו לחדר שלנו במוטל שבמרכז בודפשט ומיד יצאנו לאכול.
המסעדה הראשונה שנתקלנו בה הייתה מסעדה של נאצים (לא, באמת נאצים), ואז התפשרנו על מסעדה אחרת, זללנו בה בשיא המהירות (גם כי היינו רעבות בטירוף וגם כי המלצרית הפצירה בנו לעשות זאת כי הגענו רבע שעה לפני הסגירה) וחזרנו מיואשות למוטל, גומרות בלבנו לא לוותר למסעדה של הנאצים. סיפרנו לחבר'ה בקבלה את הסיפור והם היו בשוק מוחלט, הושיבו אותנו על תה, ניסו להתקשר למשטרה ואז נכנסנו לשיחה עמוקה על משמעות החיים, על החיים בבוסניה, על בוסניה וסרביה, על הונגריה ועל עוד מלא שטויות, שמענו טורבופולק (גם בהונגריה אנחנו לא מצליחות לברוח מזה!) עם הסרבי והבאנו לו קצת אייבר (המקבילה האקס-יוגוסלבית למטבוחה) ממש מגעיל שקיבלנו ממרינה, הת'ירד יירית שישנו אצלה והחליטה שכך היא יכולה להיפטר ממנו, ובקיצור בילינו איתם עד השעות הקטנות של הלילה. בקיצור, התחברנו איתם בטירוף. בשלב מסויים אפילו הבאתי לבריטי את המתאם שלי (וגם הספקתי לשכוח אותו בסוף הטיול).
ביום למחרת, כיאה לי ולתהל, התעוררנו באיחור של 3 שעות ועשינו את כל גדת הנהר בודה בשעות שנותרו לנו. אבל לפני זה, הלכנו לשוק המדהים, שתי קומות בבניין יפהפה, וקנינו קיורטוש קינמון (עשיתי עצירה לטבעונות שלי ונשארתי רק צמחונית בבודפשט כי ידעתי שזה לא ילך אחרת) מדהים להפליא. ביקרנו במלא מקומות ואפילו הספקנו ללכת למסעדת גורמה שהייתה זולה בטירוף במושגים ישראליים (ואכלתי טופו אחרי שלושה חודשים בלי חלבונים! כיפאק היי לקולינריה ההונגרית! כיפאק היי למסעדות גורמה שמכריחות אותי לשלם על כוס המים מהברז שלי!). ביום למחרת עשינו את גדת הנהר שניה, בה גם המוטל שלנו נמצא, פשט, וביקרנו בכל המקומות הכי מגניבים בבודפשט. כמובן שאחר-כך יצאנו לפאב ופגשנו בחבורה של ערסים בריטיים קולניים בזמן שזללנו צ'יפס די מגעיל ושתינו יין כמו פלצניות אירופאיות להחריד.
בבוקר שוב נתקלנו בבעיות עם התעוררות ו/או רכבות כששוב סיימנו את ההתארגנות שלנו כמה דקות בודדות לפני הדקה שבה אם נצא מהמלון אולי-נספיק-אבל-סביר-להניח-שממש- לא. אני ארגנתי את התיקים שלנו בשיא המהירות, הוצאתי את כולם מהחדר, עשיתי סיור אחרון לוודא ששום דבר לא נשאר מאחור וציוויתי על תהל ללכת להזמין לנו מונית, לא לפני שהיא לוקחת את המתאם שלי מחדר הקבלה. היא עשתה שמיניות באוויר כדי להשיג לנו מונית שלא תגיע אחרי 20 דקות אלא תוך שתיים, בזמן שאני נאבקתי בתיקים העצומים והכבדים של שתינו, עם המעילים ועם המזון. למזלנו הספקנו לפני הכל לקנות צידה לדרך (הפעם טעימה וחמימה)
 |
| תמונת אילוסטרציה. |
כשמטרתה העיקרית הייתה "Spend ALL the money!!" - כי אין לנו ממש מה לעשות עם פורינטים הונגרייים - בשוק בו אכלנו קיורטושים בכל יום: קנינו פיצוחים, בורקסים, משקאות אנרגיה, קפה, פירות והמון מכל אלה. בכל מקרה, תהל הצליחה להשיג לנו מונית (אבל שכחה את המתאם שלי סעמק), קפצנו עליה ובתנועת יד ישראלית-משהו הורינו לנהג להסיע אותנו כמה שיותר מהר והוספנו שיקבל טיפ עצום (שכלל את כל הכסף שלא הצלחנו לבזבז). בקיצור הספקנו להגיע לרכבת על חודו של יוד וגם מצאנו מקום להידחס בו מול שני זקנים הונגרים חמודים ולשבת עם כל המזוודות והתיקים. בסופו של עניין שוב עשינו את הנסיעה הארוכה (שהפעם ארכה יותר זמן, מאחר שהייתה לנו גם את הנסיעה מסרייבו למוסטאר), עכשיו נסענו גם עם הקבוצה השניה (אנה, קוונטין וקים מהולנד, לייזה וקולין מארה"ב ואוליבר מספרד), אז היה פחות משעמם. דיברנו מדי פעם עם עצמנו בעברית, מדי פעם איתם באנגלית, ומדי פעם שמענו מוזיקה או קראנו משהו. בנסיעה הארוכה ביותר (מרפובליקה סרפסקה לסרייבו, אחרי שלוקחים אוטובוס), אוליבר ממש נעלב משאר הקבוצה (שהוא במילא שונא), וישבנו איתו. הוא עשה לנו שיעור בספרדית וממש התחברנו איתו, והיה ממש כיף.
כשהגענו, כולנו היינו כבר מותשים. הוואן שהזמנו מבעוד מועד (כי אין אוטובוסים בימי ראשון) חיכה לנו, עזר לנו להעמיס את המזוודות, וכך נרדמתי לי לשלוש שעות הנסיעה מסרייבו למוסטאר. הגענו למגורים, ונפלתי שדודה על המיטה שלי, יודעת שלמחרת יש בית-ספר.
ובכך הסתיימה לה סאגת בודפשט. אני חייבת לציין שלמרות שהנסיעה הזאת הייתה כיפית בטירוף, הבנתי כמה מוזר לי פתאום לצאת משטחי בוסניה, ועד כמה הסתגלתי לחיים הביזאריים שלנו כאן. העובדה שנפלטו לי "חוואלה" לאנשים מדי פעם ושספרתי במקומית הפתיעו אותי לגמרי, וכמה שנהניתי במוטלים שבילינו בהם חיכיתי לחזור למיטה האדומה שלי. החזרה לסושץ הייתה די מרגשת, אבל עדיין בוערת בי ההומסיקנס שרק רוצה את המיטה הגדולה והמרווחת בחדר האדום-לבן והסוציאליסטי שלי בארץ, למשפחה, לחברים, לחבר, לכל העולם ואישתו.
ועכשיו תמונות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה