Brobdingnagian

חברים יקרים, צר לי לפתוח בזה אך מדובר בתרמית! כן כן, תרמית אמיתית. לפני שנחתתי בבוסניה, הודיעו לי בריש גלי שיוותרו לי כשבוע-שבועיים של קיץ הזוי ברמה ישראלית, ולאחר מכן - גשם, כפור וקפיצה תמידית בין שלוליות. שיקרו לי במצח נחושה. המצב עסק ביש. עד לפני יומיים היה פה חם יותר מבקרמטוריום, אך שלשום - סופסוף - השתנו הרוחות (תרתי משמע) והחל לרדת גשם זלעפות. איזה גשם זלעפות, אתם בכלל לא מבינים. מיד שלפתי את בגדי הסתיו שלי (לא הבאתי בגדי חורף פשוט כי... טוב, אין לי, אני ישראלית וכל זה), התקלחתי שעה וחצי במים רותחים (טוב, מדובר בהליכה של חצי שעה מבית הספר למעונות בהם אני גרה - סושץ - והיה גשם מטורף לאורך כל חצי השעה הזאת. חזרתי רטובה עד לשד עצמותיי וקפואה כמו קוביית קרח עם פאה), הדלקתי את התנור בחדר (לא היה כזה קר באמת, פשוט הייתי צריכה איכשהו לייבש את הבגדים שלי), הכנתי לעצמי תה (סתם, למי יש כוח לרדת עד למטה להביא תה) וישבתי מול המחשב כמו באיזה סיפור שואה בכוך שלי בעליית הגג.

השותפות שלי פחות או יותר עולות לי על העצבים. אחת מהן, גוריצה, חמודה מאוד אבל מציקה והאנגלית שלה די גרועה כך שלוקח לה המון זמן להבין מה מנסים להסביר לה (אתמול לקחה לי חצי שעה להבהיר לה שאם היא רוצה לשים מוזיקה על הנגן היא צריכה שתהיה לה את המוזיקה הזאת על המחשב קודם, כן כן), והשניה, ניירה, היא התגלמות השטן עלי אדמות. פשוט ילדה וולגרית, דוחה וחסרת עמוד שדרה שמלקקת למורים וגורמת לך להרגיש פשוט לא רצויה. שתיהן מסריחות מאוד (פיזית), ומדברות במקומית כל הזמן. אבל זה לא הדבר הכי גרוע. הדבר הכי גרוע הוא שהן שומעות טורבופולק, שזה המזרחית הבלקנית, אבל לא טורבופולק נחמד (יש כזה שאני אפילו די נהנית לשמוע) אלא טורבופולק אה-לה אנריקה איגלסיאס בואכה שרית חדד פוגשת את ריטה. עד כדי כך מזעזע. אפילו יותר נורא מזה, זה שהן שומעות את המוזיקת זבל שלהן בפול ווליום בחדר וצועקות את המילים בקול המזוויע שלהן. ויותר נורא מזה, זה שהן עושות את זה על הבוקר ביום שבת. 

הזמן בקולג' קצוב, כאילו תמיד מדוד. אתה בקושי מצליח להירדם וכבר צריך להתעורר לשורה של שיעורים מפרכים (אבל אין מה להתלונן, בסך הכל 19 שעות שבועיות...) שיכולים להתחיל ב-8 ולהסתיים ב-4 אחה"צ (עם מלא חלונות באמצע, אבל, אז זה עוד בסדר), מיד אחר כך להחליט האם לבקר במוסאלה, המגורים השניים והקרובים יותר למבנה הקולג' עצמו, שגם קרובים לכל דבר אחר בערך, או לחזור הביתה לסושץ, להתקלח, לכבס, לסדר את החדר, לנקות את החדר, לנקות את השירותים, לפנות את הזבל, לעשות שיעורים, לומר שלום-שלום לחברים, לראות איזה סרט באמצעות הפרוג'קטור שג'פרי הסיני-אמריקאי הביא איתו מהבית או לקרוא ספר או סתם להתפנן על הפייסבוק, לצאת לפאב או למועדון או סתם לבית קפה, אולי סתם לשבת בעיגול מחוץ לסושץ, אולי לבשל משהו במטבח... ללכת לישון בשעת כיבוי האורות או 5 שעות מאוחר יותר, זה לא משנה. תמיד הזמן פה עומד על השעון. זה אפילו מסובך יותר מזה; תנועת שליפת הסלולרי שלי השתפרה פלאים מאז שיש לי שעת עוצר באחת עשרה - היום, למשל, הייתי במוסאלה ובלי ששמתי לב כבר היה עשר וחצי והיינו צריכים להזמין מונית הביתה כדי להגיע בזמן!

הלימודים סבירים לגמרי. לקחתי היסטוריה, אנגלית (ברמת שפת אם) ואמנות ויזואלית ברמה גבוהה, ומתמטיקה (ברמה הכי נמוכה שיש), ביולוגיה ועברית (לימוד עצמי) ברמה סטנדרטית, מה שאולי הפך לי את המערכת לאחת המוצלחות כאן - מקצועות שבאמת מעניינים אותי והם גם קלים. המתמטיקה פה ברמה של כיתה ג' (שיעורים בלוח הכפל, אני לא צוחקת), בהיסטוריה יש לנו את המורה הצרפתייה הכי מגניבה ביקום ואני קצת מאוהבת בה, אבל למרות זאת אני תמיד גולשת לפייסבוק בשיעורים שלה (או לאתרי הורדות רנדומליים. מה יש, צריך קצת לנצל את האינטרנט היחיד שעובד בבוסניה), שיעורי אנגלית הם הסיוט הגדול ביותר (המורה מזוויעה), ביולוגיה זה די מצחיק, אמנות ויזואלית זה כיף אפילו עם כמות הכישרון המצומצמת בעליל שאוחזת עבדכם הנאמנה, ועברית זה לימוד עצמי אז אין בכלל שיעורים. בקיצור - פנאן.

לעומת זאת, כמובן שקיימים קשיים. קשה לשמוע בכל חור על המדינה הפלסטינית בלי להיות בארץ, קשה לשמוע את התחזיות על המלחמה מהמדינה ההזויה שאני נמצאת בה. קשה לא להיות עם החברים והמשפחה והאנשים שאכפת לי מהם ברגעים המכריעים האלה שיכולים להוביל לפיצוץ כביר. קשה לא להיות מסוגלת לאכול אוכל טבעוני באופן מלא ולהיאלץ לאכול מוצרי חלב וביצים מדי פעם (כי הכל כאן עם גבינה).

בכל מקרה, המצב פה די טוב. מתחילה ליהנות מכל הסיטואציה שנחתתי בתוכה קצת לא מוכנה וקצת מוכנה מדי, מתחילה לנצל את הזמן פה לפי ראות עיני. אולי אפילו מצליחה להחליף שותפות. מה שבטוח זה שאני בכל זאת, למרות הכל, לא יכולה לחכות ל-17 בדצמבר - תאריך החזרה שלי לארץ לחופש של חודש...