אני יושבת בבית הקפה שמתחת למרקטור, מרכז הקניות הגדול ביותר באזור, שבמקרה נמצא במרחק של כ-5 דקות מסושץ, המגורים שלי. העובדה הזאת לא רלוונטית כרגע, מאחר שהגעתי לכאן אחרי שהלכתי את העיר לאורכה ולרוחבה כדי למצוא כספומט שמקבל כרטיסי אשראי ישראליים. אחרי שסופסוף מצאתי, התחדשתי ב-400 מרק (מקביל בערך ל-200 יורו, או 1000 ש"ח), והלכתי לעשות קניות במרקטור.
אחרי הקניות, שעלו לי 30 מרק (כ-75 ש"ח לחבילת פסטה, בננות מיובשות, חבילת עטים, מחברת גדולה, 2 בקבוקי מרכך, בקבוק שמפו ובקבוק של מסיר איפור), התיישבתי בבית הקפה הזה, הזמנתי לעצמי תה פירות די דוחה, הפצצתי אותו בסוכר חום על מנת שיהיה מתוק מדי (אולי בכדי לגרום לי להרגיש פחות מרירה), והחלטתי להתחיל לכתוב משהו.
כל העסק הזה היה חצי מתוכנן-חצי ספונטני. כבר יומיים אני מתגננת לצאת מהחדר המס... המריח מעולה (השותפות בפרוג'קט וויק שלהן אז החדר מריח באופן תמידי מכביסה וממטהר אוויר בניחוח קמומיל, ריח די נעים כשמתרגלים אליו) שלי, לכיוון בנק כלשהו. נמצאתי במצב של חוסר משווע בכסף בערך שבוע, כשנותרתי עם 200 מרק (ורון בלב). אז סופסוף עשיתי את זה - התקלחתי לפני ארוחת הערב, התלבשתי בבגדים שהם אינם חולצת טישירט סמי-פוליטית ושורטס של שינה, הלכתי לארוחת הערב ואז יצאתי מיד מהבית. כשנעלתי את דלת החדר ולקחתי את התיק שלי עמי, לפני הארוחה, ידעתי שאין דרך חזרה ושהפעם באמת-באמת אלך להוציא כסף.
ארוחת הערב הכילה דברים מדכאים - תפו"אים מבושלים וחסרי טעם יחד עם פלפלים קלויים די מגעילים. אל תבינו אותי לא נכון, בדרך כלל האוכל בחדר האוכל טעים למדי, אבל לפעמים יוצאות להם יציאות שגורמות לך לומר תודה על אלוהי חבילות הפסטה. אכלתי כשליש מהמנה שלי וויתרתי. יצאתי מחדר האוכל בלי לומר שלום, חולפת על פני העיתונאים שנמצאים דרך קבע מחוץ למעונות בגלל קים האן-סול, הנכד של קים ג'ונג-איל שלומד כאן בקולג', והתחלתי ללכת לכיוון הבנק שנמצא במרחק הליכה של כ-30 דקות מהמגורים. הלכתי ורק התאכזבתי שאין עליי נגן מוזיקה. הייתי צריכה את ההליכה ברוח המוסטארית הקרה, את הלבד הזה. את ההרגשה שהעולם עוד קיים, שאנשים הולכים מסביבי ומדברים על דברים משונים בשפות משונות, שהעולם לא עצר מלכת כי הגעתי לקולג' ההזוי הזה. היה נדמה לי, תוך כדי הליכה, שמצב הכתיבה בראש שלי נפתח, והתאכזבתי שלא לקחתי איתי את הלפטופ, או לפחות עט ומחברת. ואז החלטתי שבדרך חזרה מהבנק אקנה מחברת ועט, אשב בבית קפה, לבד, אשתה קפה או תה צמחים ואכתוב. אכתוב בשביל כל כך הרבה אנשים, אבל בעיקר בשביל עצמי.
ואז הכספומט לא הסכים לקבל את הכרטיס שלי. היה איזשהו משהו מנחם בהרגשה הזו, בתחושה של הימצאות בין מצב של חוסר אונים, של מרק אחד ויחיד בכיס, של שום דבר, של מחסור רגעי, לבין ההרגשה של יכולת כלכלית, שהייתה שלטת בחיי במשך השנתיים האחרונות. המשכתי בחיפושיי אחר כספומט אקראי, עד שאחד עבד, וחזרתי למרקטור.
השבוע וחצי האחרונים היו ההזויים ביותר בחיי. ביום חמישי שעבר, תהל, הקו-יירית שלי מישראל, חטפה זעזוע מוח, כך שביליתי את רוב הלילה (עד בערך 4 לפנות בוקר) בבית החולים של הצד הקרואטי של מוסטאר, ולאחר מכן 3 ימים נוספים במצב של און-אנד-אוף תמידי בבית החולים. אח"כ התחיל הפרוג'קט וויק, שזה בעצם שבוע של לימודים חוץ בית ספריים - התנדבות, משהו יצירתי, למידה של משהו שונה קצת בסביבה שונה; באיזה מקום שבוחרים. תחילת הפרוג'קט וויק היוותה סיום טרגדי לחודש האחרון, בו הבנתי עד כמה הביורוקרטיה לא פסחה גם על בית הספר הזה. אי-הבנה גררה את העובדה שהפרוייקט שלי, שהיה אמור להיות נסיעה ללונדון יחד עם תהל, להפוך לסיוט בשבילי - הודעתי לבית הספר על הפרוייקט באיחור (לא שידעתי מה היה הדדליין), ואז, מתוך עיקרון מטופש, בית הספר החליט שהוא משדך אותי רנדומלית לפרוייקט אחר, זאת למרות כרטיס הטיסה היקר שכבר רכשתי (ביי ביי 50 יורו אהובים שלי). החודש האחרון כלל ניסיונות חוזרים ונשנים שלי לשנות את המצב - אך לשווא. ביום ראשון בערב, אחרי שחרור מבית החולים, תהל נסעה ללונדון לבדה; ואז בשני נסעתי אני לסרברניצה, המקום בו נערך הטבח היחיד במלחמת האזרחים בבוסניה שנחשב, באופן רשמי על ידי האו"ם, לג'נוסייד. נסעתי יחד עם רומן, סקנד-ייר חמוד בטירוף מצ'כיה; מילאד, פירסט-ייר אפגני עם אנגלית קלוקלת; 2 מתמחות מבוגרות וחמודות בשם היידי ופרנילה - שהייתה פעם נשואה לישראלי וגרה בארץ כמה שנים - מאוניברסיטה בדנמרק; ומורה אוסטרית לגרמנית ולצרפתית ששנאה אותי שנאת מוות - וזה היה הדדי - בשם ברברה.
הטיול עצמו היה מאוד ביזארי, אך מעניין. הדרך לשם הייתה ארוכה ומייגעת - כ-9 שעות באוטובוס. כשהגענו, היה כבר לפנות ערב, ומזג האוויר בסרברניצה - מקפיא עצמות. הובילו אותנו לבית ההארחה, שהיה בית מגורים עצום של שתי זקנות שהדיפו ריח סיגריות ועישנו כמו קטר ללא הפסקה. שתיהן לא דיברו מילה באנגלית, ואף אחד מאיתנו לא דיבר מקומית שוטפת - רומן היה היחיד עם הסיכוי להבין אותן. המקומית שלו מעולה יחסית ללא-מקומי (אבל זאת לא חוכמה, הוא דובר צ'כית, שפה סלאבית נוספת אשר מאוד קרובה למקומית) והשיחה איתן הייתה תמיד מקרטעת עד מאוד.
הבית לא היה מחומם כלל, חוץ מתנור קטן בחדר האמבטיה. העובדה שהיה מדובר בכ-3 מעלות צלזיוס גרמה לכל הטיול להיהפך למרדף אחר בית קפה שמספק, בנוסף לתה, שירות חימום... בערב ישבנו בפאב ושתינו בירה מקומית אהובה בשם קרלובצ'קו, ולמחרת בבוקר הלכנו לאתר ההנצחה בפוטוצ'רי. שם, הדריך אותנו בחור צעיר למראה (הייתי מהמרת על סביבות ה-30), שסיפר לנו על המעשים הנוראיים שהצ'טניק, המיליציה הסרבית בראשותו של רטקו מלאדיץ', ביצעו בבוסנים המוסלמים. למדתי הרי, על הג'נוסייד הזה באוניברסיטה, אבל החוויה של לעמוד בתוך מפעל הבטריות ששימש כמפקדה של חיילי האו"ם ההולנדים הייתה הזויה, וגרמה לכל העניין להיראות כמו מציאות, משהו אמיתי שקרה, ולא כמו מילים מקובצות על נייר. העבודה שהמדריך, שחווה את הג'נוסייד על בשרו, היה כה צעיר, גרמה למקרים הנוראיים הללו להיקלט במוח בצורה שונה לחלוטין.
אחרי החוויה הקשה הזו, חזרנו לסרברניצה עצמה, לאזור המגורים, ופקדנו מסעדה רנדומלית כדי לסעוד צהריים. היא התבררה להיות מדהימה - האוכל היה נהדר וביתי, ומאחר שלא הייתה שם מנה טבעונית, הטבחית הלכה לקנות ירקות מהשוק ובישלה לי משהו שהיא המציאה באותה הדקה. טבעוני, כמובן. שתינו מיץ תפוחים הום-מייד (וגם שוט של רקיה הום-מייד שהייתה מצויינת, אבל שששש, אל תספרו), ויצאנו משם עם חשבון של כ-17 שקלים לכל אחד...
היום שאחרי היה סיוטי במיוחד. התעוררנו בשלוש בבוקר כי נאמר לנו שהאוטובוס עוזב בחמש, אך כשהגענו לתחנה התברר לנו שהוא בכלל מגיע בשש. וכשהוא אכן הגיע, התברר שזה אוטובוס של חברה שלא נותנת הנחה לסטודנטים (הנחה מאוד משמעותית בחברות אחרות), ולכן חיכינו לאוטובוס הבא - האוטובוס של 10... ישבנו בבית קפה עם ווייפיי עד שהגיע האוטובוס, ואז - שוב נסיעה של 9 שעות...
החיים בקולג' עכשיו הם מאוד laid back - אף אחד עדיין לא חזר מהפרוג'קט וויק ובמגורים יש בערך עוד 10 אנשים חוץ ממני. כל מה שאני עושה כל היום זה לישון, לאכול, לקרוא, לראות טלוויזיה, לעשות כביסות, לבשל ולכתוב. ולחשוב. לחשוב הרבה. אפילו הספקתי לעשות שיחת סקייפ ארוכה עם אחת מהחברות הטובות שלי מהארץ, נוף.
בקיצור, חבל לי לחשוב שמחרתיים שוב חוזרים לשגרת הלימודים, אבל אני בטוחה שאתגבר :)
מתה על כולכם בערך,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה