יומיים ראשונים - טיול הביירם (חג הקורבן) לבודפשט.
ה-4 בנובמבר, יום שישי. מוסטאר, בוסניה והרצגובינה. שעת בוקר מאוחרת. שתי ישראליות צעקניות עם שיער גדול הולכות ברחובות הצפופים והשבורים של תקופת הפוסט-מלחמה, אחרי שלמדו, במשך שלושה חודשים לערך, להתעלם מחורי הכדורים שנצטופפו להם בקירות הבתים; אוחזות בידיהן מספר תיקים בצורות וגדלים שונים, משתדלות שלא ליפול מעומס המשקל, מהדסות בין מכונית תועה לאופנוע זדוני (הם בכוונה מנסים להלחיץ, נשבעת) לכיוון מגורי מוסאלה מבית הספר על מנת להשיב לתהל את המזוודה שלה ולרוץ בשיא המהירות לתחנת האוטובוס כדי לא לפספס את האוטובוס של 11 בבוקר לסרייבו, בירת בוסניה.
קונות סנדוויץ' בסופרמרקט זול ומיד מקפצות לעבר התחנה, קונות כרטיס נסיעה בדקה התשעים ועולות לאוטובוס מלא באנשים.
"יערה, מה נעשה? זאת נסיעה של שעתיים וחצי-שלוש, ואין מקום לשבת," תהל הרהרה.
"יש איזה 8 תחנות באמצע, ובינתיים... בינתיים..."
"נשב על הרצפה?"
"נשב על הרצפה".
ידידיי וידידותיי (בבלוג שלי לא מפלים מגדרית), עליכם להבין דבר מה. בוסניה והרצגובינה, למרבה ההפתעה, לא דומה לישראל. יש פה דברים הרבה יותר "שוק" (עם שורוק) מישראל, לעומת דברים שלנו נראה הזוי ביותר שמסתכלים עליהם בעין צרה. לדוגמא, פה להשאיר טיפ במסעדה זה לא מקובל; אם אתה יושב בבית קפה אתה מוזמן להביא איתך ארוחת צהריים משלך, גם אם קנית אותה במסעדה ליד; אנשים פה הם מסוג: "בוהים", כלומר, הם בוהים בך לא משנה מה את עושה, רק הולכת ברחוב אפילו, ולא מתביישים בזה אפילו לשניה - כמה פעמים אפילו אנשים עצרו מכוניות כדי לבהות בנו. לעומת זאת, לשבת לאכול סנדוויץ' על ספסל זה מוגזם בעיניהם; לצאת מהבית עם שיער רטוב יגרום לך לעווית תמידית בפה, כך ששפתיך ינטו לעד למטה (אחת הסקנד ייריות הגנה בחירוף נפש על האמונה הזו וטענה שזה אכן קרה לסבתא שלה. בתגובה סיפרנו לה על התופעה הרפואית שנקראת "שבץ"); ובנוסף, לשבת על הרצפה, במיוחד באוטובוס, זה הדבר הכי badass שניתן לעשות. ואנחנו עשינו אותו, ולא רק שעשינו אותו, דיברנו בעברית בקולי קולות. ולא רק שדיברנו בעברית בקולי קולות, האוזניות שלנו היו תחובות בתוך האוזניים ושמענו מוזיקה מאייפודים (מצרך נדיר בבוסניה והרצגובינה).
לפתע, בחור גדול מימדים הלבוש בג'ינס משנות השמונים המוקדמות, חגורת עור שחורה וחולצה מהוהה התקדם לעברנו והחל לצרוח עלינו במקומית. ההסתדרות שלנו עם מקומית השתפרה פלאים והבנו שהוא רוצה שנקום וניתן לו לעבור, לא לפני שנראה לו הוכחות מסודרות שרכשנו כרטיסי נסיעה (יענו הוא היה הכרטיסן). הראינו וחזרנו לשבת בשניה שהוא הפנה ראשו, זורקות לאוויר כשבעים קללות בעברית (או: בערבית). אחרי כרבע שעה התפנה מקום אחד ואחרי רבע שעה נוספת, עוד מקום, ואז התיישבנו מלפני קבוצה של כ-7 בוסנים בעשור השלישי לחייהם, אשר צעקו וגידפו, הצביעו וניסו לפתח שיחה. הסיטואציה הייתה מחממת לב, מפאת העובדה שההומסיקנס שלנו התקמצה כאשר נזכרנו במה שנקרא בעגה המקצועית - ערסים; והלא ערסים בוסנים אינם מזעזעים כערסים ישראלים (בעיקר מאחר שערסים בוסנים שעירים מעט פחות).
התפללנו לאלוהי הבלקנים שלא יאנסו אותנו, הגברנו את המוזיקה וניסינו להתעלם מחבורת הפוחזים. לאחר חצי שעה לערך עצר האוטובוס להפסקת סיגריה (משהו שקורה בבוסניה די הרבה. די מובן, כששוקלים את מחירי הסיגריות המצחיקים כאן). תהל ואני, שאיננו מעשנות, נותרנו במקומנו, חוששות לקום ולפנות את הכיסאות שאימצנו לעצמנו לחבורה נוספת של פרחחים בלקנים. הפוחזים שמאחורינו ירדו, התאווררו, עישנו חפיסה או חפיסה וחצי ברבע השעה שהייתה להם, וקנו אינספור חטיפים. כשהם חזרו לשורה האחורית של האוטובוס, כמו ערסים טובים הם פתחו, בקול פצפוץ, את החטיפים שלהם והציעו לנו, פעם אחר פעם, בייגלה ממולא בחמאת בוטנים (דבר מאכל מאוד נפוץ בבוסניה והרצגובינה), קרואסון עבש, צ'יפס בטעם פלפלים, קרקרים או שוקולד. סירבנו בנימוס (כלומר: נקרענו מצחוק בכל פעם) והמשכנו לשוחח בעודנו שומעות מוזיקה.
לפתע נתקלנו בתחושת רעב, ולכן החלטנו לקחת מעט מהצידה לדרך שהבאתי - מעדן חלב סויה בטעם שוקולד של "אלפרו". כל אחת לקחה אחד ולגמנו אותם בהנאה. לפתע הפרחח הראשי הניח ידו על כתפי והצביע על המעדן. תהיתי מה רצונו, ולפני שידעתי להבדיל בין ימיני לבין שמאלי הוא תחב את הקרואסון המעופש שהחזיק בידו לתוך האלפרו שלי. נדהמתי כל כך עד שאפילו סייעתי לו.
בכל מקרה, בשלב זה או אחר הנסיעה המייסרת נסתיימה לה, ויצאנו אל רחובותיה של סרייבו, מצפות לכפור שלא מהעולם הזה ונתקלות במזג אוויר המתאים למוסטאר בשלהי ספטמבר (כלומר: חם אעש). עשינו את דרכנו למוטל שמצאנו מבעוד מועד, שואלות את בעלת הבית האם מדובר במקום בעל חיבור אינטרנט ואחרי הנהון קל מצידה החלקנו לתוך החדר הרעוע שלנו. העיקר חיבור האינטרנט. שילמנו את המחיר המופקע שנאלצנו לשלם (10 יורו לכל אחת), שלפנו את לפטופינו האהובים וניסינו להתחבר - אך לשווא. פנינו אל בעלת הבית בתחינה, מבקשות את הסיסמא לאינטרנט, והיא הצביעה על מסך משנות התשעים של המאה הקודמת, אשר הריץ ווינדוס 95' והיה מחובר ל - תאמינו או לא - חיבור חוטי. נאנחנו, ויתרנו על בדיקת הפייסבוק והמייל החפוזה שציפינו לה כל כך מאז שעלינו לאוטובוס, רוקנו את תיקי היד שלנו והחלטנו לצאת לטיול בעיר הבירה הבוסנית, עם ההיסטוריה המרתקת (מלחמת העולם הראשונה? בכיס שלנו כאן בבוסניה). אך בעת שיצאנו לחקור את המוניומנטים ההיסטורים של סרייבו, נתקלנו בקניון גדול ונכנסנו אליו על מנת, נו, אתם יודעים, לחקור את המוניומנטים ההיסטורים של סרייבו.
בסופו של יום, בילינו את הערב שלנו במרכז הקניות - מה שהיה די חסר טעם בהתחשב בעובדה שלשתינו ביחד נותרו 24 וחצי מרק (כ-60 שקל) אכלנו משהו קטן, ישבנו ושוחחנו קצת בבית קפה, ואז החלטנו לעשות את הדבר המרגש ביותר שיכולנו לחשוב עליו - לקפוץ לבית הקולנוע של סרייבו. שילמנו 15 מרק ביחד על 2 כרטיסים לסרט ופופקורן. הסרט היה מזוויע, אך לא ציפינו לטוב יותר - נכנסנו לאולם הקולנוע בידיעה שאנו עומדות לצפות בסרט אשפתות, קומדיה רומנטית מהגרועות שהופקו בדור הזה. הקטע המבדר ביותר בסרט היה הפרסומות הבוסניות, כמובן, שגרמו לי ולתהל להתפקע מצחוק.
לאחר מכן, הסתובבנו עוד קצת במרכז הקניות ואז הלכנו במטרה לרכוש כרטיסים להופעת ג'אז אלקטרוני, חלק מפסטיבל הג'אז של סרייבו - הופעה של סטיאן וסטרהוס. התברר לנו שאין עדיין כרטיסים ושאנחנו צריכות לחזור אחרי שעתיים, אז כבר חזרנו למוטל שלנו כדי להחליף בגדים (כבר התחיל להתקרר להפליא). קנינו כרטיסים ואז פגשנו בעוד שלושה חבר'ה מהקולג': מארק (הולנד), שרלוטה (גרמניה) והאריס (בוסניה והרצגובינה) - שלושתם סקנד-יירים שתכננו לישון בבית של ת'ירד-יירית שלי בשם מרינה שגרה בסרייבו ולומדת כלכלה באוניברסיטה של סרייבו. אמרנו לה שלום קצר ואז שקענו בכיסאות שלנו וציפינו להופעה, שהייתה מדהימה לחלוטין.
לאחר מכן היינו קפואות לגמרי, אז החלטנו לנצל את מיזוג האוויר בסניף המקדונלד'ס היחידי בבוסניה והרצגובינה (המדינה האחרונה באירופה עם מקדונלד'ס. עד לפני חצי שנה לא היה להם בכלל מקדונלד'ס!). קנינו צ'יפס ואכלנו אותו (אני ברגשות אשם על הענקת הכסף לאחד מהתאגידים הנוראיים ביותר בעולם המערבי [וגם בבוסניה]), ולפתע קלטנו בזווית עינינו את החברים האחרים מהשנה שלנו שגם נוסעים לבודפשט ולקחו אוטובוס מאוחר יותר מאיתנו - קים, קוונטין ואנה (הולנד), קולין ולייזה (ארה"ב) ואוליבר (ספרד). הם נראו מיואשים לחלוטין, ואז הסתבר שהם הגיעו ולא היה להם מספיק כסף למצוא מוטל לישון בו, ולכן היו אובדי עצות. בסופו של דבר הבנים הלכו לישון בבית של מרינה יחד עם מארק, שרלוטה והאריס, והבנות הלכו איתנו למוטל ושילמו כמו גדולות על לילה אחד.
ה-5 בנובמבר, יום שבת. סרייבו, בוסניה והרצגובינה. רבע לשש לפנות בוקר. קוונטין הגיע לאסוף את כל הבנות ונכנס אלינו לחדר להודיע לנו שכבר מאוחר ואנחנו צריכות לקום ולרוץ אם ברצוננו לעלות על הרכבת היחידה ביום שמגיעה לבודפשט מסרייבו, בחמישה לשבע בבוקר, במיוחד כשאין לנו עדיין כרטיסים.
אני ותהל מתמתחות וכששומעות את השעה קופצות ודופקות התארגנות לחוצה. בסופו של דבר מגיעות לתחנת הרכבת כ-10 דקות לפני השעה המיועדת ונושמות לרווחה. צעדנו (או יותר נכון: רצנו כאחוזות דיבוק) לכיוון דוכן קניית הכרטיסים ונתקלנו בפנים חתומות של מוכרת בגיל הזהב, אשר צעקה עלינו במשך חמש דקות שלמות במקומית. בדרך כלל אנו מבינות, די בקלות, מה לעזאזל הבלקנים הארורים רוצים מאיתנו, אבל הפעם לא היה לנו מושג ירוק על מה מדברת הבחורה המטורפת. בסופו של דבר היא סימנה לנו לרוץ לפלטפורמה 2 ולקנות את הכרטיסים כבר על הרכבת כי השעה היא בדיוק חמישה לשבע.
כצפוי, הקארמה הייתה קארמה, ואיחרנו את הרכבת בעת שניסינו לחפש את הפלטפורמה. אחרי עצבים, בכי, צעקות, תחינות וריצות ממקום למקום, השלמנו עם מר גורלנו והחלטנו לקחת רכבת למחרת. הדבר האחראי לעשות היה, כמובן, לחזור למרכז הקניות - בו, ידענו מבעוד מועד, יש חיבור ווייפיי - ולנסות לתקשר עם מארק, שרלוטה והאריס, שאמנם התפזרו כבר מסרייבו למקומות שונים ומשונים על הגלובוס (שרלוטה לפריז, האריס לבית שלו שבמרכז בוסניה והרצגובינה ומארק בחזרה למוסטאר), אך יכולים לחבר אותנו למרינה, שהייתה תקוותנו האחרונה. על אף העובדה שלא הכרנו אותה והרגשנו כמו שתי נצלניות קטנות, ידענו שזה או זה או לבלות את הלילה על הרציף (או, כפי שאנה הציעה לחבריה בלילה שלפני - "לישון בכנסיה!").
עד שהשעה (שהייתה כבר 8 כשהגענו לבית קפה מסוים ופלצני בפאתי מרכז הקניות) תתחלף ותהפוך להגיונית יותר לתקשורת עם אנשים ש, בעגה המקצועית, לא חייבים לנו כלום, ניסינו את מזלנו במציאת "חברים" לעשות אצלם קאוצ'סרפינג דרך האתר המוכר, לכל מקרה שלא יהיה. בסביבות תשע וחצי-עשר מצאנו דרך לתקשר עם מארק שהודיע כלאחר יד שמרינה מסכימה לקבל אותנו בביתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות לשינת לילה. הודנו לו עד מאוד, צייצנו על כמה שמרינה מתוקה, והמשכנו לתקתק במחשבים שלנו.
בשלב מסויים, נדמה לי שזה היה בסביבות שתים עשרה בצהריים, הבנו שאנחנו נמצאות בבית הקפה במשך ארבע שעות על כוס קפה וכוס תה יחידות. הדבר המוסרי וההגיוני לעשות, במצב שכזה, הוא לקפל את מכשירינו החשמליים ולהעתיק את מקומנו לבית קפה אחר בעל חיבור ווייפיי. אך אני ותהל ידועות בהיותנו לא מוסריות ולא הגיוניות בעליל (כלומר badassיות לכל דבר ועניין), ולכן החלטנו לקבוע שיא חדש בהישארות שתי בנות טפילות בבית קפה אחד. הזמנו קצת אוכל מדי פעם אבל באופן כללי ראינו עונות שלמות של סדרות.
בשש בערב, כאשר השמש החלה לשקוע, החליטו מנהלי בית הקפה, אשר כבר נתנו בנו סימנים של עזיבה, להחליף את התאורה לתאורה רומנטית יותר. כאשר הגיעו לשולחן שלנו, הטיחו את הנר האדמדם בשולחן במסר שלא יכול להתפרש לשתי פנים - "'תחפפו מפה או שנביא עליכם את המיליציה הסרבית הראשונה שעיננו יתקלו בה". מי אנחנו שנסרב לאיום על רצח עם? קמנו, שילמנו את החשבון (10 יורו לישיבה של תשע וחצי שעות, לא רע, לא רע בכלל) ובכך קבענו את שיא הישראליות החדש של העולם.
כשהגענו לבית של מרינה נתקלנו בקבלת הפנים החמה ביותר שראינו בחיינו. היא הייתה כל כך מתוקה, כל כך מסבירת פנים; הביאה לנו אוכל ואפילו צידה לדרך, נתנה לנו להתקלח ולישון ואף חיבור אינטרנט פעיל ומהיר. עשינו סקייפ זריז עם חברים ואז ראינו איתה סרט והלכנו לישון, כשבבוקר, בבוקר הגענו בזמן לרכבת.
בפעם הבאה - הטיול בבודפשט עצמה!
לאחר מכן, הסתובבנו עוד קצת במרכז הקניות ואז הלכנו במטרה לרכוש כרטיסים להופעת ג'אז אלקטרוני, חלק מפסטיבל הג'אז של סרייבו - הופעה של סטיאן וסטרהוס. התברר לנו שאין עדיין כרטיסים ושאנחנו צריכות לחזור אחרי שעתיים, אז כבר חזרנו למוטל שלנו כדי להחליף בגדים (כבר התחיל להתקרר להפליא). קנינו כרטיסים ואז פגשנו בעוד שלושה חבר'ה מהקולג': מארק (הולנד), שרלוטה (גרמניה) והאריס (בוסניה והרצגובינה) - שלושתם סקנד-יירים שתכננו לישון בבית של ת'ירד-יירית שלי בשם מרינה שגרה בסרייבו ולומדת כלכלה באוניברסיטה של סרייבו. אמרנו לה שלום קצר ואז שקענו בכיסאות שלנו וציפינו להופעה, שהייתה מדהימה לחלוטין.
לאחר מכן היינו קפואות לגמרי, אז החלטנו לנצל את מיזוג האוויר בסניף המקדונלד'ס היחידי בבוסניה והרצגובינה (המדינה האחרונה באירופה עם מקדונלד'ס. עד לפני חצי שנה לא היה להם בכלל מקדונלד'ס!). קנינו צ'יפס ואכלנו אותו (אני ברגשות אשם על הענקת הכסף לאחד מהתאגידים הנוראיים ביותר בעולם המערבי [וגם בבוסניה]), ולפתע קלטנו בזווית עינינו את החברים האחרים מהשנה שלנו שגם נוסעים לבודפשט ולקחו אוטובוס מאוחר יותר מאיתנו - קים, קוונטין ואנה (הולנד), קולין ולייזה (ארה"ב) ואוליבר (ספרד). הם נראו מיואשים לחלוטין, ואז הסתבר שהם הגיעו ולא היה להם מספיק כסף למצוא מוטל לישון בו, ולכן היו אובדי עצות. בסופו של דבר הבנים הלכו לישון בבית של מרינה יחד עם מארק, שרלוטה והאריס, והבנות הלכו איתנו למוטל ושילמו כמו גדולות על לילה אחד.
ה-5 בנובמבר, יום שבת. סרייבו, בוסניה והרצגובינה. רבע לשש לפנות בוקר. קוונטין הגיע לאסוף את כל הבנות ונכנס אלינו לחדר להודיע לנו שכבר מאוחר ואנחנו צריכות לקום ולרוץ אם ברצוננו לעלות על הרכבת היחידה ביום שמגיעה לבודפשט מסרייבו, בחמישה לשבע בבוקר, במיוחד כשאין לנו עדיין כרטיסים.
אני ותהל מתמתחות וכששומעות את השעה קופצות ודופקות התארגנות לחוצה. בסופו של דבר מגיעות לתחנת הרכבת כ-10 דקות לפני השעה המיועדת ונושמות לרווחה. צעדנו (או יותר נכון: רצנו כאחוזות דיבוק) לכיוון דוכן קניית הכרטיסים ונתקלנו בפנים חתומות של מוכרת בגיל הזהב, אשר צעקה עלינו במשך חמש דקות שלמות במקומית. בדרך כלל אנו מבינות, די בקלות, מה לעזאזל הבלקנים הארורים רוצים מאיתנו, אבל הפעם לא היה לנו מושג ירוק על מה מדברת הבחורה המטורפת. בסופו של דבר היא סימנה לנו לרוץ לפלטפורמה 2 ולקנות את הכרטיסים כבר על הרכבת כי השעה היא בדיוק חמישה לשבע.
כצפוי, הקארמה הייתה קארמה, ואיחרנו את הרכבת בעת שניסינו לחפש את הפלטפורמה. אחרי עצבים, בכי, צעקות, תחינות וריצות ממקום למקום, השלמנו עם מר גורלנו והחלטנו לקחת רכבת למחרת. הדבר האחראי לעשות היה, כמובן, לחזור למרכז הקניות - בו, ידענו מבעוד מועד, יש חיבור ווייפיי - ולנסות לתקשר עם מארק, שרלוטה והאריס, שאמנם התפזרו כבר מסרייבו למקומות שונים ומשונים על הגלובוס (שרלוטה לפריז, האריס לבית שלו שבמרכז בוסניה והרצגובינה ומארק בחזרה למוסטאר), אך יכולים לחבר אותנו למרינה, שהייתה תקוותנו האחרונה. על אף העובדה שלא הכרנו אותה והרגשנו כמו שתי נצלניות קטנות, ידענו שזה או זה או לבלות את הלילה על הרציף (או, כפי שאנה הציעה לחבריה בלילה שלפני - "לישון בכנסיה!").
עד שהשעה (שהייתה כבר 8 כשהגענו לבית קפה מסוים ופלצני בפאתי מרכז הקניות) תתחלף ותהפוך להגיונית יותר לתקשורת עם אנשים ש, בעגה המקצועית, לא חייבים לנו כלום, ניסינו את מזלנו במציאת "חברים" לעשות אצלם קאוצ'סרפינג דרך האתר המוכר, לכל מקרה שלא יהיה. בסביבות תשע וחצי-עשר מצאנו דרך לתקשר עם מארק שהודיע כלאחר יד שמרינה מסכימה לקבל אותנו בביתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות לשינת לילה. הודנו לו עד מאוד, צייצנו על כמה שמרינה מתוקה, והמשכנו לתקתק במחשבים שלנו.
בשלב מסויים, נדמה לי שזה היה בסביבות שתים עשרה בצהריים, הבנו שאנחנו נמצאות בבית הקפה במשך ארבע שעות על כוס קפה וכוס תה יחידות. הדבר המוסרי וההגיוני לעשות, במצב שכזה, הוא לקפל את מכשירינו החשמליים ולהעתיק את מקומנו לבית קפה אחר בעל חיבור ווייפיי. אך אני ותהל ידועות בהיותנו לא מוסריות ולא הגיוניות בעליל (כלומר badassיות לכל דבר ועניין), ולכן החלטנו לקבוע שיא חדש בהישארות שתי בנות טפילות בבית קפה אחד. הזמנו קצת אוכל מדי פעם אבל באופן כללי ראינו עונות שלמות של סדרות.
בשש בערב, כאשר השמש החלה לשקוע, החליטו מנהלי בית הקפה, אשר כבר נתנו בנו סימנים של עזיבה, להחליף את התאורה לתאורה רומנטית יותר. כאשר הגיעו לשולחן שלנו, הטיחו את הנר האדמדם בשולחן במסר שלא יכול להתפרש לשתי פנים - "'תחפפו מפה או שנביא עליכם את המיליציה הסרבית הראשונה שעיננו יתקלו בה". מי אנחנו שנסרב לאיום על רצח עם? קמנו, שילמנו את החשבון (10 יורו לישיבה של תשע וחצי שעות, לא רע, לא רע בכלל) ובכך קבענו את שיא הישראליות החדש של העולם.
כשהגענו לבית של מרינה נתקלנו בקבלת הפנים החמה ביותר שראינו בחיינו. היא הייתה כל כך מתוקה, כל כך מסבירת פנים; הביאה לנו אוכל ואפילו צידה לדרך, נתנה לנו להתקלח ולישון ואף חיבור אינטרנט פעיל ומהיר. עשינו סקייפ זריז עם חברים ואז ראינו איתה סרט והלכנו לישון, כשבבוקר, בבוקר הגענו בזמן לרכבת.
בפעם הבאה - הטיול בבודפשט עצמה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה